יום התרבות הבינלאומי

"יום התרבות" הנו יוזמתו של ההומניסט, הצייר והמדען ניקולס רוריך. רוריך הסביר את המונח 'תרבות' כאחדות של העשייה הערכית הכוללת את כל סוגי האומנויות. רוריך העלה על נס את היופי ככוח המניע את האדם והיקום. המדע, לדבריו, הנו המרכיב החשוב ביותר של תרבות משום שבמהותו הנו קבלה והטמעת ידע.

 

רוריך העניק חשיבות כבירה להעברת הידע והניסיון התרבותי באמצעות השכלה, חינוך, העשרה רוחנית והקניית ערכים והסביר שעקרונות המוסר הנם אבני היסוד עבור ייעודה המרכזי של התרבות כבסיס ליצירה ולבריאה האנושית.

 

תרבות על פי הסבריו הנה תרבות ההתנהגות, תרבות החשיבה, תרבות הרגשות, תרבות העבודה, תרבות המדע, תרבות הדת, תרבות היחסים בתוך משפחה ותרבות היחסים החברתיים, תרבות החינוך – או במילים אחרות, כל ביטוי של חיים בתוספת המילה "תרבות" הופך להיות חיובי ומביא ביטחון לנכונות הדרך. מושג זה (תרבות) מביא ערכיות, אור והרמוניה בעלי עוצמה, גם אם זו בלתי נראית לעין.

 

 

 

מדוע חשוב לציין את יום התרבות הבינלאומי?

 

חשוב להביא את תשומת לב החברה הישראלית לתובנות הגבוהות ביותר של המונח 'תרבות' משום שרק דרך תרבות ניתן להגיע פתרון קונפליקטים ולחברה ערכית ומכילה המאפשרת שלום יציב במשפחת העמים והתפתחות ההרמונית של האדם והחברה. חשוב להפנים שהתרבות נשענת ומבוססת על יופי וידע ואילו המקור לסבל האנושי הנו בערות (חוסר ידע). אנו, בעמותת 'אתיקת החיים בישראל' סבורים שציון יום התרבות בישראל יהפוך לצעד חשוב לבניית עתיד של שלום וצמיחה באזורנו.

 

מטרת היום אינה תחרות בין תרבויות, אלא העשרה תרבותית הדדית וקידום השלום. ימי תרבות מסוג זה כבר נהוגים במספר מדינות- מקסיקו, ספרד, רוסיה, שווייץ, ליטא, אקוודור ועוד... כינונו בישראל יפגין כלפי עמים אחרים את פתיחותנו ונכונותנו לקבל את האחר. דווקא במגע תרבותי מעמיק עם בני העמים האחרים נוכל לעזור לפוליטיקאים למצוא שביל המוביל לשלום. יתרה מכך, הרי שישראל בעצמה מאגדת בתוכה את תרבויות התפוצה היהודית מכל רחבי העולם.

 

אנו רואים ביום התרבות הבינלאומי חג-פסטיבל ממלכתי- ב-15 לאפריל שאליו מוזמנים אורחים מכל רחבי העולם. יום התרבות כולל:

• כנס בינלאומי "דגל השלום" עם הסיסמה "שלום דרך התרבות"

• פסטיבל ילדים בינלאומי בחסות "דגל השלום"

• תכנית לחינוך אֶתִי ואֶסתֶטִי

• טקס הענקת אות עיר התרבות והשלום מטעם ארגון דגל השלום העולמי לרשויות בארץ

 

יום התרבות הבינלאומי הנו חלק אינטגרלי מאמנת רוריך ומדגל השלום. כדי להבין זאת, יש לפנות להיסטוריה של הסוגיה.

אירוע דגול בתולדות העולם היה יצירתה של "אמנת רוריך", שהנחתה שימור יצירות תרבותיות והגנה עליהם בעת סכסוכים מזוינים. ב-15 באפריל 1935, בחסות נשיא ארה"ב דאז, רוזוולט, 21 ממדינות העולם חתמו על האמנתו של רוריך וב-14 במאי 1954, כוננה בהאג האמנה הבינ"ל (שנוסחה על בסיס האמנה של רוריך) להגנה על מורשת תרבותית, שנחתמה ואושררה ע"י רוב מדינות העולם, לרבות ישראל.

 

 

 

אודות "אמנת רוריך"

 

את הסיפור על אמנת רוריך יש להתחיל ממלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו חווה ניקולס רוריך זעזוע עמוק למראה הרס מושאי תרבות באירופה. למשל, כנסיית הראיים, פלא האדריכלות הגותית ומקום הכתרת כל מלכי צרפת, שהייתה ההרמונית ביותר מבין כל הכנסיות מסוג זה, הפכה ל"ים של אש". זאת בעקבות ארבע שנות הפגזות שיטתיות וחסרות תכלית באכזריותם של הארטילריה הנאצית. ההפגזות השמידו את כל ציורי הקיר ואת כל חלונות הזכוכית הצבעונית (ויטראז'ים) ופגעו בפסלים הייחודיים של הכנסייה. היה זה אקט של ונדליזם, ולמרבה הצער, לא האקט היחיד.

 

ניקולס רוריך כתב, שעל אף השיקום של יצירות התרבות שנפגעו, אבד רוחן והאנרגיה הייחודית שלהן, המושקעת ביצירה המקורית ע"י היוצר. אפשר להעתיק כתב וטכניקה של האומן, אך לא ניתן להעתיק את ההשראה שנחתה עליו. "היכול להיות שהדורות הבאים לא יזכו עוד לראות את היצירות המקוריות?" קונן רוריך. מאז רעיון נחיצות ההגנה על יצירות תרבות לא עזב את רוריך, ובשנת 1929 הוא פרסם פרויקט האמנה הבינ"ל לחסינות וניטרליות של כל מושאי התרבות. אז הציע רוריך גם את הסמל לציון הנכסים המוגנים – את דגל השלום.

 

היסטוריה של תרבות העמים, מחקר שורשיה ומקורותיה תמיד היו חשובים לרוריך. לא בכדי הקדיש הוא זמן כה רב לארכיאולוגיה ולמחקר העקבות החומריות של התפתחות הציוויליזציה האנושית. ב-1931 בעיר ברוג שבבלגיה התקיימה הועידה הבינ"ל הראשונה בנושא של אמנת רוריך העתידית. בוועידה גובש המושג של אוצרות תרבות עולמיים ונשמעה קריאה אל כל המדינות להצטרף לרעיון ההגנה על התרבות. אז גם הציע ניקולס רוריך לציין יום אחד בשנה כיום התרבות הבינלאומי. באוגוסט 1932, שוב בברוג, נערכה ועידה בינלאומית שנייה שהוקדשה ליוזמתו של רוריך. בהמשך, ב-1933 בוושינגטון התקיימה הועידה השלישית והמסכמת שהכינה את אמנת השלום של רוריך לחתימה ע"י מדינות העולם. בוועידה זו נשמעה הקריאה אל כל מדינות העולם להצטרף לאמנה.

 

הרעיון של רוריך זכה לתמיכה ולעידוד מצד הדמויות הבולטות של התקופה ובהן רומן רולן, ברנארד שואו, רבינדרנאט טגור, טומס מאן, אלברט איינשטיין, הרברט וולס ואחרים.

 

לבסוף, בשנת 1935 ב-15 באפריל בבית הלבן בוושינגטון, במעורבות פעילה של הנשיא רוזבלט נערכה החתימה החגיגית על אמנת רוריך. האמנה נחתמה ע"י 21 מדינות של יבשת אמריקה. ביום זה ציון בוושינגטון חג התרבות הגדול. נשלחו פניות לכל מדינות העולם עם הקריאה לחתום על האמנה. במדינות רבות הוקמו ארגונים וועדות של אמנת רוריך להפצת רעיונות של אמנת השלום - רעיונות של שלום דרך התרבות, ולמאבק על הצטרפותם של מדינות נוספות לאמנה בינ"ל זו. כסימן היכר של הנכסים המיועדים להכנה נקבע דגל השלום שהציע רוריך - "דגל השלום" שיש להניפו במקרה של סכסוך מזוין מעל מוסדות התרבות כדי לסמנם שלא ייפגעו.

 

זהו נס לבן עם שלושה מעגלים אדומים המוכלים בתוך מעגל אחד גדול- סמל האחדות של דת, מדע ואומנות במעגל מאחד של התרבות, וכן עבר, הווה ועתיד של ההישגים התרבותיים במעגל הנצח – נצח ההתפתחות האנושית אל הידע, היצירה והעלייה הרוחנית. כמובן, בהיותו סמל אוניברסאלי, הוא רב פירושים. המצוי ביותר הוא אחדות הנפש, גוף ורוח במעגל החיים. בנוסף, הוא יכול לשמש כאחדות של שלושת הדתות הגדולות בעולם בתרבות האנושות.  גם בחירת הצבעים של הדגל – מעגלים אדומים על רקע לבן – לטענת רוריך אינה מקרית: הלבן – צבע השלום, האדום – צבע החמלה, הגבורה וסמל הלב הבוער. זהו סמל עתיק המצוי בתרבויות רבות, ובישראל ניתן למצוא אותו על פסיפסים של מבצר המצדה האגדי ואחרים. בקבלה היהודית הוא מתואר כסמל יסוד החיים.

 

לאחר שמדינות אמריקה חתמו על אמנת רוריך המשיכה העבודה על הפצתה למדינות אחרות. למרבה הצער, אירופה ושאר העולם הצטרפו לתהליך רק לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. כנראה, שהדבר קרה בהשפעת החורבן, האבידות והזעזוע העמוק שחוללה השואה האנושית הזו. בשנת 1949 הוחלט בועידת אונסקו להתחיל בהכנת הסכם בינ"ל כלל עולמי להגנה על פריטי מורשת תרבותית העולמית.

 

בשנת 1950 העבירה מועצת אמנת רוריך בניו-יורק את הנקודות העיקריות של האמנה ואת כל המסמכים הקשורים לקידומה לידי מנכ"ל אונסקו. בהמשך, הועדה המיוחדת של אונסקו פיתחה את פרויקט ההסכם שהוצג לעיון בועידת האו"מ לענייני חינוך, מדע והשכלה. הכנס התקיים ב-14 במאי 1954 בהאג. בכנס אומצה " האמנה הבינלאומית להגנה על פריטי מורשת תרבותית בעת סכסוכים מזוינים". ביסוד אמנה זו הונחו העקרונות והנקודות שהציע ופיתח ניקולס רוריך. האמנה הגשימה את הרעיון של רוריך על כך שכל פריטי המורשת הלאומית-תרבותית הינם חלק בלתי נפרד מהמורשת של כל האנושות. מימוש דרישתו של רוריך לעריכת רישום מדוקדק של כל המונומנטים העולמיים ופריטי תרבות הופקד בידי אונסקו. למרבה הצער, שמו של רוריך הוצא מהשם של האמנה והסמל של הגנה על התרבות שהוא פיתח – דגל השלום – הוחלף בסמל טכני במהותו. על האמנה חתמו דאז 37 מדינות ובהן ברית המועצות וכל המדינות הסוציאליסטיות.

 

מן הראוי לציין את הייחודיות החשובה של אמנת רוריך. במדינות שונות יש חוקים, הנחיות ומסמכים רבים אחרים הקשורים בהגנת פריטי מורשת ארכיאולוגיים, אדריכליים, על מוזיאונים וכו'. ואילו אמנת רריך בולטת בכוללנותה, באופייה הכלל אנושי, היות והיא מגנה על התרבות – על מה שהופך את האדם לאדם ומה שמחנך את האדם להומאניות, לכיבוד האחר, להבנת ערכים רוחניים של כל לאום. זוהי הדרך להשגת שלום, הדרך היחידה להישרדות ולהתפתחות של האנושות על פני כדור הארץ ושל כדור הארץ עצמו.

במשך שנים רבות שאף רוריך ליישום הרעיון והפך לאדם היחיד בהיסטוריה שהשקפתו הפכה ליסוד של חוק בינלאומי.

 

 

 

נושא התרבות

 

התרבות, שהיא מושג מהחשובים ביותר בהיסטוריה של ההתפתחות האנושית, הייתה אחד הנושאים המרכזיים בפועלו ויצירתו של רוריך. הוא כתב לא אחת לתלמידיו ולחסידיו, ש"התרבות נשענת על יופי וידע". בנו ועמיתו, סביאטוסלב רוריך סיפר, שניקולס רוריך היה מאוד רחוק מהמחשבה שגם אם האמנה הבינ"ל להגנה על פריטי תרבות תיחתם בידי כל המדינות, יבטיח הדבר הגנה על התרבות האנושית. הוא הבין כי בצד האמצעים המדיניים מה שהכי חשוב בסוגיה זו הוא עניין התודעה – התודעה של כל אדם בנפרד והתודעה הכלל אנושית. הוא היה ער לצורך בעבודה לקראת חינוך והשכלתם של בני האדם, להקניית מושג התרבות כבר מהגיל הרך במשפחה, בגני ילדים, בבתי ספר, בגימנסיות, במוסדות להשכלה גבוהה ובכלל המוסדות של החינוך, המדע והאמנות. שכן המשימה היא להעלות את ההשקפה וההבנה של העולם בקרב בני אדם לרמה חדשה ומושלמת יותר. הכרחי הוא שבני אדם יבינו שלא רק מה שנוצר בתרבות של כל עם הוא אוצר של כלל האנושות, אלא גם שכל מה שנוצר בידי הרוח האנושית, הגאונות האנושית - יש לו שורש משותף, תכונה משותפת שמאחדת כל – היופי. דווקא היופי, אם הוא בא לידי ביטוי, הוא המרכיב המאחד לכדי שלם אחד את כלל התרבויות והוא שמסוגל להעלות את הרוח האנושית לרמה של הבנה וכיבוד הדדי הן בין אנשים פרטיים והן בין העמים. סביטוסלב רוריך ציין, שאביו הוסיף למחשבתו של דוסטוייבסקי כי "היופי יציל את העולם". כדי שהיופי יוכל להביא לידי ביטוי את השפעתו המבורכת יש צורך שיזהו, יפנימו ויכניסו אותו לתודעה. לכן, לפי הניסוח שהגה רוריך – "תודעת היופי תציל את העולם".

 

ההכרח של הפנייה לתרבות מוכתב על ידי החד צדדיות של החשיבה של החברה המודרנית. האוכלוסייה החילונית שוללת לרוב את הערכים הרוחניים, ואילו הזרמים הדתיים העיקריים מנותקים בהיבטים רבים מהמודרניות. בסילוק חוסר האיזון הזה יכולה לעזור התרבות.

 

בימינו העולם חווה נחשולים של כפייה, חוסר הומניות, שנאת זרים מרעילה, ברבריות פראיות מנסות לחדור לחיי החברה ולבצר את מעמדם תחת הכסות של " ייחודיות תרבותית" ו"מסורות לאומיות". הפסיאודו-ליברליות המודרנית, שזה מכבר סיבכה את עצמה עמוקות בלוגיקת המשחק הסכולסטי של מושגי זכויות אדם, זכויות הפרט, אינה מסוגלת וגם אינה מתכוונת להתנגד למגמות השליליות הללו בחיי החברה, להרס יסודות המשפחה, לפגיעה בזכויות האישה וכו'.

 

התפתחות ושגשוג המדינה, יציבותה, תלויים היום לא בכלכלה. הכלכלה היא זו שתלויה ביציבות החברה. לאחרונה סיסמא שמופצת ברשתות החברתיות, מתפשטת כאש בשדה קוצים ויכולה לערער יציבות חברתית. לעתים קרובות אנשים עושים שימוש בסיסמאות פופוליסטיות ובעלות משיכה מתוך אינטרסים אישיים נטולי מוסר, מבלי לחשוב על ההשלכות של התהליכים החברתיים שהם מחוללים. כיצד בנסיבות אלה יכול אדם בן זמננו שלא הפנים את ערכיות חוקי המוסר ושאינו מסוגל להבחין בין טוב, לעשות את הבחירה הנכונה בבואו לבחון את הרעיונות המוצגים בראוותנות? הגורם המכריע לתהליך הבחירה יהיה הרמה התרבותית.

ניקולס רוריך כתב: "במאמרים על התרבות יצא לי לכנות את התרבות פולחן של אור. ..הפולחן (cult) תמיד יישאר כיבוד היסוד החיובי, והמילה "אור" (ure) מזכירה לנו את השורש המזרחי העתיק המציין אור, אש". ועוד: " שורש המילה "תרבות" (culture) הוא השירות הנעלה להשתלמות, אך זוהי ההתחייבות שלנו ביחס לקיום"..

 

אז על מי אם לא על ישראל, ערש הדתות הגדולות, שבה המילה "אור" מזוהה מקדמת דנא עם האור הרוחני והמוסרי, לציין את יום התרבות? אנו לא מגלים כאן דבר חדש – לא בצורת ציון פסטיבלים מסוג זה ולא בעצם הרעיון של יום התרבות. יום התרבות כבר קיים מזה כמה שנים במספר מדינות כחג ממלכתי רשמי: מקסיקו, ספרד, רוסיה, שווייץ, ליטא, אקוודור ועוד.. . להנחיל התחלה כזו בישראל, להפגין לכל העולם את העניין ואת הפתיחות כלפי כל העמים והתרבויות יהיה בבחינת צעד משמעותי. זה יביא למדינתנו פירות ברוכים. עצם קידום הרעיון, ההכנה לחגיגת יום התרבות תסייע לאיחוד הכוחות השואפים לכינון שלום ושגשוג במדינה ובאזור.

 

הרי יום הניצחון על הנאציזם הפך במדינתנו לחג, וחג זה עולה במהותו בקנה אחד עם יום התרבות – חג הניצחון על חוסר האנושיות. ההבנה של חשיבות ההתחברות לכל ריבוי הצורות של התרבות מתחזקת יותר ויותר במודעות האנשים. במדינה כזו או אחרת מכריזים על שנת תרבות. יותר מדינות מניפות את דגל השלום, המסמל הגנה על ערכים מוסריים, אחדות בלתי פוסקת עם המדע, האומנות והדת, וכן קיום בשלום עם העמים במרחב תרבותי משותף.

דווקא מישראל, אשר חייבת להגן על עצמה וזכות קימה יכולה לצאת היוזמה על הגנת החיים, הדעת והשלום על בסיס התרבות. חשוב להכריז על יום התרבות במדינה, כדי לאחד את כל הישראלים בשאיפה לתרבות, אשר בלעדיה לא יתאפשר קיום של מדינתנו ושל כל מדינה בעולם. ולהניף את דגל השלום – סמל האחדות של העבר, ההווה והעתיד, סמל ההרמוניה והאהבה, סמל התרבות והשלום.